הכל ייעוד - פרק 1, פודקאסט המעלית

עודכן ב: 19 ספט 2020


אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאדם נולד עם ייעוד חיים שאמור להנחות אותו לאורך פרקי חיו השונים.

מה המשמעות העמוקה של ייעוד ומדוע אנחנו סוטים ממנו? האם יכול להיות שתכננו את היעוד שלנו לפני שנולדנו? מדוע הילדים של היום מחוברים לייעוד שלהם יותר מבעבר? איך ייעוד קשר לרצון פנימי של אדם (יסוד האש)? זהו הפרק הראשון של פודקסט המעלית ובדיעבד הסתבר לנו שהוא עוגן לפרקים הבאים. קחו נשימה ועלו עימנו לאחת הקומות הגבוהות של המעלית בפרק מלא בתחושת ייעוד.

האזנה נעימה!

המעלית - שיחות על הקשר המרתק בין חומר לרוח - עם יניב אדרי ודני גולן

ברוכים הבאים לפודקאסט המעלית.

שיחות על שיפור עצמי ועל הקשר המרתק בין חומר לרוח.

אנחנו, יניב אדרי ודני גולן, פריקים של מודעות עצמית.

שנינו בחרנו להקדיש את חיינו להתפתחות אישית וללוות אנשים בדרך למימוש עצמי ומקצועי.

תוך כדי המולת החיים יצאנו לחקור את התודעה האנושית ואת חידת הקשר בין עולם החומר לעולם הרוח.

הוא גיטרה אני אחליל.

תבחרו קומה - במעלית.


את הפרק הראשון של הפודקאסט נפתח בשיחה לי ייעוד ומימוש עצמי.

האם כולנו נולדים עם ייעוד?

מה חוסם אותנו מלראות אותו ולמה חשוב שנהיה אגואיסטים?

ועוד פלפולים וחכמות בפרק מלא בתחושת ייעוד, אצלנו במעלית.

יוצאים לדרך.


האם אתה שם לב שילדים ובני נוער, האם הם יותר קרובים לייעוד שלהם מאשר מבוגרים?

אני חושב שילדים ובני נוער יותר ומחוברים לייעוד שלהם, אני חושב שזה גם עניין שהוא מאוד מאוד תרבותי.

למה אני מתכוון שאני אומר תרבותי?

אני גדלתי בעולם שבו רוב המבוגרים סביבי דיברו את המשפטים הבאים: "אתה צריך שיהיה לך מקצוע" אמרו שיש דברים שטוב לעשות ודברים שלא טוב לעשות. רוב הדברים שטוב לעשות הם דברים שמביאים כסף - דברים חומריים, עיסוק בחומר.

בן אדם צריך יציבות תעסוקתית, צריך לעבוד במקום אחד ועוד הרבה הרבה דברים שאנחנו מכירים מדור שנקרא דור ה X. אני חושב שזה מאוד משפיע על השיחה הפנימית שלנו. הילדים שלנו, שגדלים היום, הם כבר גדלים אצלנו בבתים עם תפיסה אחרת. אנחנו עושים, כמובן, מי שכבר התחיל לעשות התפתחות אישית אז הוא גם מביא את זה הביתה. ואנחנו מתחילים להביא חינוך אחר לילדים שלנו. אנחנו מביאים שפה אחרת, שפה שיותר מקבלת, ילד נגיד שיש לו אנרגיה מתפרצת עם פעם הוא היה, אפילו לא ידעו להגיד את זה במילים הוא היה היפראקטיבי, אבל הוא היה פרעה. אז קראו לזה הפרעת קשב והיפראקטיביות בדרך כלל זרקו אותו מכל מסגרת קראו לזה ילד מופרע.

והילד הזה הפנים שהוא מופרע יש דבר שנקרא תיוג חברתי והבנאדם הפך להיות מופרע או כוחני, או פושע, או במקרה הטוב הצליח להיחלץ מזה איך שהוא.

לאט לאט יש שפה שנכנסת לדבר הזה ויש תודעה שאפשר לחיות עם כל אחד. שכל אחד יש לו מקום. אנחנו עדיין לא במקום האידיאלי, אבל עדיין הדברים מתפתחים ואנחנו מחנכים את הילדים שלנו אחרת לסובלנות, יותר קבלה ולכן הילדים שלנו מעבר לפן האנרגטי הם גם מקבלים אפשרות להיות מי שהם. קצת יותר משאנחנו היינו וגם זה הכל במסגרת את הגבולות שאנחנו יודעים להכיל כדור מחנך.


בעניין הזה אני רוצה שניה לאתגר אותך ולשים לך מול הפנים ילד שלא רוצה ללכת לבית ספר. אני יש לי בבית ילד כזה לפני שלוש שנים הודיע לנו שהוא לא הולך לבית ספר. זה לא היה לבחירתנו. אנחנו לא ויתרנו לא בקלות. שידלנו אותו ללכת לבית ספר. הלכנו איתו לאינסוף מטפלים. הילד נסגר ברמה שהוא פשוט הודיע לנו שאם הוא הולך הוא פשוט לא יהיה. פשוט לא רוצה להיות בעולם הזה - זה המילים שלו.


שנה אנחנו התעקשנו והפכנו ולחצנו ולאט לאט ראינו ילד שנכבה. מאבד את הרצון להיות פה. נכנס לדיכאון. השנה השנייה שהוא לא הולך לבית ספר זו הייתה שנת השיקום. להחזיר לילד את הרצון להיות בכלל, להתמודד לקום בבוקר. אנחנו בית שמאוד מאוד מאפשר, אין לחצים ואין, זאת אומרת, תמיד בכל בית יש מריבות ויש זה, אבל אני מגדיר את עצמנו בית יחסית הרמוני, ליברל, עם מעט דרמות קולוסאליות.


מה שמתי לב?

שמתי לב, שהילד הילד שלי, האמצעי, כשהוא בחר בזה, זה לא היה משהו שהוא כמו שאתה אומר, משהו שהוא חינוכי או משהו שהוא נרכש מבחוץ. לפח זה היה כל כך פנימי העניין הזה שבכלל זה לא נתן לנו מקום לדיון. עכשיו בינינו, ביני לבין זוגתי, כן היה דיון על זה. אני הייתי בצד של יאללה אז לא ילך לבית ספר. זוגותי אמרה, רגע אבל מה עם יכולות נרכשות ומה עם התמודדות עם מצבי קיצון ואולי אנחנו מוותרים לו ואולי הוא לא ידע להתמודד עם כל מיני מצבים בחיים ומה עם הקטע חברתי ועוד המון המון שאלות של האוטומטים שלנו.


במקום הזה של הנאמנות למה נכון לי עכשיו? אני בתור ילד בן ,8 מה נכון לעכשיו? אני נותנת פה ציון 200 לא 100 לילד שלי על הנחישות בלי להסביר לי למה - אלה תובנות שאני צריך להסביר לעצמי. על הנחישות של הודעה: "אבא ואמא אני לא הולך לבית ספר. אני אחבק את העמוד במשך (העמוד בתחנת הסעה) במשך שעה ,אם אתם תחליטו שאתם מעלים אותי בכוח להסעה ואני פשוט לא אלך, אתם תצטרכו לגרור אותי בכוח."


הנחישות הזו יניב, מראה לי שברמה הרוחית, יש פה נאמנות שהיא לא נרכשת, אלא עצמאית. ילד נולד עם תסריט חיים כזה, הוא לא מרצה אף אחד, אלא הוא אגואיסט רוחי מבורך.

אני חושב שבתקופה שלנו, בהמשך למה שאמרת על הנושא של הייעוד, עדיף לנו שנהיה אגואיסטים רוחיים, זאת אומרת נהיה נאמנים לעצמנו כמה שיותר, כי רק בדרך הזו נוכל לפתח את עצמנו ואת הסביבה.


אני לא מסכים איתך שהוא נולד עם זה תודה אחרת.

גם אתה נולדת עם אותה תודעה וגם הילדים בשנות העשרים של המאה הקודמת נולדו עם אותה תודעה. התגובה החינוכית - התרבותית הייתה שונה כי אם אתה היית בא לאבא שלך ואומר אני לא רוצה ללכת יותר ספר לבית ספר, קודם כל לא הייתה בכלל אפשרות נוספת. היום אנחנו מכירים חינוך ביתי אנחנו מכירים כל מיני אלטרנטיבות, אולי ניקח אותך לחינוך אנתרופוסופי, משהו יותר כזה. אז לא הייתה והתגובה הייתה מאוד קצרה.


אני רוצה לתת לך קרדיט ולבית שלך ולחינוך שלך שמאפשר לילד הזה קודם כל לפתוח את הפה שלו ולא יגיד מה הוא רוצה. אני לא בטוח שהוא מכיל הודעה אחרת. יכול להיות שהוא גם יותר מואר כלפי עצמו, אבל ברצון של ילד. יש לזלזל בו. להיפך, אין לזלזל בו. לא השתנה הרבה בתודעה - מאז ומעולם ילד ידע להגיד מה הוא רוצה.


אני בגיל 8 לא ידעתי מה אני רוצה. הלכתי על אוטומט בהרבה מאוד מצבים בחיים. כי כשאמרת שאתה רוצה סוכריה בגיל שלוש, אז לא אמרו לך למה אתה רוצה סוכריה? אולי אחר כך אמרו לך לא. במובן הזה אנחנו שונים מהדור הקודם בזה שאנחנו כן מקבלים יותר, מפותחים שיח יותר סובלני כלפי הרצון, יודעים שאנחנו לא נחזור על הטעויות שעשו קודמנו בתפקיד, ההורים שלנו, והמחנכים שלנו.


עדיין אני חוזר לשאלה כלכלית הזאת, ששאלתי אותה קודם, ואני אומר רגע, רגע, רגע, כשילד הולך לבית ספר היום זה למה? למה הולך? למה אנחנו כהורים אומרים רגע רגע, הוא צריך, יש שם כמה דברים גם חיוביים, הוא צריך להיות שייך לחברה, הוא צריך לקבל מיומנויות אורייניות, ללמוד זה כדי שהוא יוכל לשרוד אחר כך במשחק של החיים.


אני ממש ממש ממש מתקומם כל פעם שאני שומע את ההסברים האלה אני אגיד לך למה:

אני לא מוטרד מזה שהילד שלי פותח פערים. אני כל כך משוכנע בחתימה שלו, של הייעוץ של משהו בא לעשות פה, או בחיים האלה, שאולי בית ספר זה לא חלק מהזמן שלו עכשיו. נכון שבבית ספר יש הרבה דברים לילדים מסוגלים ללמוד מהם, ויש שם בסיסים שאתה, אבל אין לי חשש שהילד שלי לא ישלים את הפערים האלה. אתה יודע מה מטריד אותי? אני מוטרד כל הזמן ממה מניע אותו? איפה אש? איפה הרצון שלו? כל עוד יש לו רצון למשהו, מצידי עכשיו זה כדורגל או רוגבי, או טניס, או קפוארה או לא יודע מה. אני הולך איתו. זה לא משנה כרגע במה הוא מתקמד.

הסמן הימני שלי זה כל עוד יש לו רצון והוא רץ על המסלול של הרצון שלו וזה עושה לו טוב וזה נותן לו אנרגיה, אני איתו שם. זה תפקידי. לדחוף אותו איפה שהוא אמור להיות. מצידי שגם בגיל 13 לא ידע לקרוא. אתה באמת חושב שהוא לא יודע לקרוא? כשהוא ירצה להתקבל למשהו, הוא יושיב את עצמו על התחת וילמד לקרוא ואם הוא לא יתמודד אז הוא יפול ואני מעודד אותה גם ליפול. אני גם אומר לו תשמע, בשביל בשביל להתקבל לזה ולזה אתה צריך לעשות ככה וככה וככה, אתה רוצה תתמודד, אתה לא רוצה, אל תתמודד. אני לא יעשה את הדרך בשבילך. אני מעודד את הילדים שלי ליפול וכשהם נופלים הם מקבלים כוחות. וכן להכיל את הדמעות…


שנייה אנחנו סטינו מהעניין. בתוך הנושא של הייעוד - ילד בן 8 שמגלה רצון, אתה יודע מה? הוא מגלה חוסר רצון, הוא עושה את זה דרך הלא. אבל לא יודע מה הוא רוצה. הוא לא יודע מה הוא רוצה!

הוא יודע שבית ספר לא מתאים לו. הוא יודע שהוא לא רוצה בית ספר. זה מראה לי שהילדים כמהו מאוד מחוברים הייעוד שלהם ואני חוזר מה שאמרנו קודם: אני חושב שהחברה הצעירים, הילדים האלה, נולדים עם תודעה שיש בה נאמנות עמוקה למי שהם, למי שהם אמורים להיות, לתסריט החיים שלהם, לייעוד שלהם.

ככל שאתה עושה את זה בגיל צעיר יותר, אתה מיעל את האנרגיה, את המצבר האנרגטי שקיבלת, למהלך החיים שלך.


קטע מוזיקלי יניב אדרי על חליל צד, דני גולן גיטרה...


בשיטה הזאת שאתה מדבר עליה, נקרא לה שיטת הרצון:

ילד או אדם, מחובר לרצון שלו יש לו דרייב, שירוץ קדימה שיעשה הוא ימצא את הדרייב שלו. הבעיה היא כשאין לנו דרייב, כשאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. או... עכשיו זה קצת פותח דלת לדברים נוספים למשל מי מפגין את הדרייב שלו החוצה ומי לא כי הילד שלך מפגין את הדרייב שלו, יש יסודות אחרים שלא יודעים להפגין את הדרייב זה החוצה והם הולכים לאיבוד, הם שקופים יותר כמו אנשים שהם סודות אוויריים יותר, שלא יודעים למלל, לדבר, לתמלל את הרגשות שלהם ואז מה יש להם פחות רצון? הרצון שלהם נראה אחרת ושונה אני אגיד לך מה נראה לי. זה מוביל תסכולים. רגע מה אתה מזהה שם? מה הסיבה שבן אדם לא רואה את הייעוד שלו מול עיניו. הסיבה היא שהוא לא חובה קבלה של הייעוד הזה. אנחנו נמצאים בתקופה של שינוי ביכולת לראות אנשים וזה התפקיד שלנו גם בפודקאסט הזה, לקדם את היכולת של אנשים שיקישיבו, לראות את השינוי קורה, לראות שגם אם הילד שלי לא מדבר, שומר בבטן, מה בסאב טקסט אני מבין מזה? מה אני מבין מזה ואיך אני מתייחס לזה. כי אם אני מתייחס לזה כאל ילד רגיש מדי או ילד מופנם ,סגור, בעייתי, חלש, שונה מוזרניק, מרחף (מה יגידו על זה?...) אני אני ישר בלי לשים לב פוגע בו, בה, פוגע בי. אצלי שיהיה בבית כזה דבר, אצלי? מה זה אומר עליי? שהילד שלי הוא כזה. בדיוק, מה בדיוק? הרי כל הפעולות שלנו נעשות כדי לספר לעצמנו איזשהו סיפור. אנחנו רוצים לצאת בסדר, אנחנו חיים בתוך מארג אנחנו יכולים לדבר רוחני גבוה עד השמיים, אבל בסוף אנחנו גם רוצים להיות שייכים.


מוטיבציה לשייכות...

כן, אדלר דיבר על הצורך הקמעי להיות שייך. גם אדלר דיבר על זה וגם אברהם מאסלו דיבר על זה ואני חושב שזה, זה מובן מאליו שאנשים חיים בתוך חברה, הם רוצים להיות רוצים להרגיש שייכים קודם כל. אני מאוד מסכים עם זה ואני חושב שהצורך להשתייך גורם לנו הרבה פעמים לעשות ויתור והלוואי מה ויתור על הייעוד שלנו. ויתור לייעוד שלנו. רוב בני האדם, בגלל, נקרא לזה, המרכיב של הצורך בשייכות מוותרים, כולנו רובנו, בשלב כזה או אחר מוותרים על על לפתח את מי שאנחנו, לפתח את הייעוד שלנו, לפתח את מה שמעניין אותנו, אפילו לפתח את עצמנו בלי להבין למה, כי יש לזה מחיר. כשילד שומע או נער בגיל ההתבגרות, שבו אתה הכי אכפת לך מה חושבים ואיך אתה נראה, ואתה מנסה לתפוס את השייכות שלך בעולם הזה בכלל, כאדם בוגר ואתה שומע אתה מוזר. אתה לא בטוח שתמשיך בדרך הזו אז אתה מחשב מסלול מחדש והולך למסלול בינוני שמוותר על להיות מוזר כי זה מאיים מאוד להיות שונה ובטח מאיים להיות מחוץ למסגרת.


מתחבא פה מסר שאני רוצה להגיד אותו בקול רם:

בשביל להתקדם אנחנו חייבים לוותר על מימד של שייכות מסוים שאנחנו מכירים. בשביל להתפתח כאנושות, זה האגואיזם שאנחנו מדברים עליו? בדיוק. זה מחובר לחלוטין למושג הזה של אגואיזם, שהוא באופן ברור, שאנחנו נסביר אותו, באופן סופר מעניין הוא אגואיזם אלטרואיסטי לחלוטין.


ברגע שאנחנו נהיה מחוברים למי שאנחנו וכל האנושות הלוואי ויום אחד תהיה מחוברת למישהי ולייעוץ שלה אנחנו נוכל לתרום ולתת הרבה, הרבה, הרבה יותר ממה שאנחנו בכלל יכולים לדמיין ואפשר גם לראות את זה עכשיו במיקרו אצל אנשים מסוימים. אנשים שמחוברים לעצמם, שלמים ושלווים עם עצמם, עם זה שיש להם איזה שהוא ייעוד פה והם מממשים אותו, נמצאים באופן חד משמעי בתרומה הרבה יותר גדולה לסביבה שלהם, מאנשים שאין להם מושג, מה הייעוד.


זאת אומרת שמי שמודע לעצמו והוא אגואיסט במובן הזה והוא הקריב את השייכות שלו

גם באיזה שהוא מקום הוא אמר לעצמו: "לא אכפת לי מה חושבים עליי, אני הולך בדרך שלי", מאפשר לעצמו לתרום הרבה הרבה יותר ממי שעדיין מתחבט בשאלה או בשפה שאתה משתמש ב תקוע מאחורה. לא כל כך אוהב להגיד על אנשים שהם תקועים, (לחלוטין תקועים), מספרים לעצמם כל מיני סיפורים, אבל תקועים עמוק. אני חושב שתקוע זה רק בן אדם שיודע שהוא תקוע ועד אז הוא פשוט אני לא רוצה להאשים אותו בשום דבר, הוא פשוט נמצא במקום אחר אולי אני תקוע בעיני מישהו אחר, אני לא יודע. אבל בהחלט אנשים שעוד לא עברו את המסע האישי הזה של הבנה שיש ייעוד, שיש סיבה שהם פה.


אני רוצה בעניין של ייעוד, לדבר איתך רגע, על המימד שתוקע את היכולת שלנו ללכת לפי הייעוד שלנו. המילה הפשוטה והמדכאת הזו, קוראים לה פחד! פחד זו מגפה, פי מיליון יותר מטרידה מהקורונה. או מכל נגיף אחר שיגיע לפה והולך להיכנס בצורה של האנושות. כי פחד הוא מסרס והורג כל רצון טוב של יציאה מהקופסא.


פחד משינוי הוא כל כך קמעי, כי אם יש עכשיו מציאות והיא טובה, למה לשנות אותה? למה לשאול שאלות? למה לרצות לצאת מהקופסא כשהכל זורם איך שהוא בסדר. אם זה עובד טוב, אל תיגע בזה - זה כלל ידוע בתכנות. ואני רוצה לצאת בעניין הזה ולהגיד שאני באמת מנסה לחשוב על הדברים שמפחידים אותי היום ואני חייב להגיד שאני שחררתי רבים מהם. רבים מהפחדים שלי, כולל הדברים הכי מפחידים שבן אדם יכול להעלות על דעתו שהוא יאבד את המשפחה שלו, שהוא יאהב את הקרובים אליו, שהוא יפצע, שהוא יתעורר, שלא יודע מה יקרה לו... שהוא יחלה. הפחד היחידי שלי זה שאני לא אצליח לעשות את מה שאני מרגיש חתמתי עליו. זה הפחד הייחידי אני חושב.


כשנבודד את עצמנו מהפחד, שנשים אותו מול הפנים ונגיד: "אני לא נאמן למה שאני אמור לעשות עכשי,ו כי אני פוחד לפתוח עסק, אני פוחד ללכת לצייר ציורים, להתעסק באמנות או להתעסק במוזיקה או להתעסק בהרצאות או להמציא משהו חדש, אני עושה את זה כי מיליון תירוצים: אני עושה את זה כי אני צריך פרנסה וזה מפחיד אותי שלא תהיה לי פרנסה או אני מפחד שפתאום אני אלבש זהות אחרת ואנשים יסתכלו עליי בצורה מוזרה...

כל ההסברים האלה הם חומות שכדאי מהר מאוד להפעיל אותם וזה Live time...ז"א זה לוקח הרבה זמן, אבל כשהייעוד שלך מול הפנים יש לך סוג של עמוד ענן שאתה רואה אותו כל הזמן, מול הפנים ואתה הולך עם המתנה הזאת אתה אומר זה, לשם אני אמור להתקדם. לשם אני אמור ללכת, מה יקרה עם זה? לא יודע, אבל אני הולך לשם.


אני רוצה להתעמק בזה, מה התועלת בזה שאני הולך לפי הייעוד שלי, נאמן לייעוד שלי, מה התועלת מזה? פה במקום הזה, אני כרגע אחד רוצה להיכנס שנייה לפחד ואז לענות לשאלה שלך. קודם כל אני חושב שרוב הפחדים שלנו יושבים על איך שאנחנו נראים בעיני אחרים. מה אחרים יחשבו, אפילו אנחנו לא צריכים לנסח את זה, אפילו לא מודעים לזה שאנחנו חושבים ככה.


אבל אם אני פוחד לעשות איזהשהו שינוי תעסוקתי למשל ואני מספר לעצמי או שאני יודע בוודאות ששינוי תעסוקתי יכול להביא אותי להצלחה גדולה והוא יכול גם גם לכישלון וכישלון יש לו משמעות אני לא אוכל להתפרנס. אבל הפרנסה היא גם סיפור כי מתחת לפרנסה יושב איך אנשים יראו אותי? זה לא שאני לא יכול לחיות מפחות אוכל, אלא שיש לי כבר הזו שהיא נראות חברתית, יש לי איזה שהוא סטטוס והפחד שלי לעשות שינוי תעסוקתי יושב עלייך חשש שהסטטוס הזה ישתנה. והסטטוס הזה הוא השייכות שלי.


זה אומר שאני את רוב הפחדים לוקח למקום של שייכות.

כשבן אדם מצליח להתקדם קדימה זה אומר שהוא מצליח לראות את עצמו משתייך כבר למיליה אחר, לקבוצה אחרת. למשל אתה משתייך למיליה של אנשים שמתעסקים במימוש הייעוד שלהם ולכן הפחד שלך הוא שלא תצליח לממש את הייעוד שלך, כי אתה כבר לא אכפת לך מאחרים יחשבו, לומר שזה לא מדויק לחלוטין, יש לך לקוחות יש לך אנשים שמסתכלים עליך, יש לך אנשים שלא מדברים את השפה שלך והם בטח ירצו להרגיש שאתה מדבר איתם שאתה עדיין איתם.


בשביל להתחבר לייעוד שלנו אנחנו צריכים לשחרר את הפחד, שלא נהיה שייכים והוא מסתדר בצורה די קלה, יש לי בשורה.. ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו לא צריכים לשחרר שום פחד משייכות, אנחנו פשוט צריכים להשתייך למשהו חדש. ברגע שנחליט להשתייך למשהו חדש, לקבוצה החדשה, נתחכך אפילו באנשים שמתעסקים בדברים שאנחנו מתעסקים בהם, כבר שחררו את הצורך שלנו להיות שייכים לקבוצה אחרת.


ברור שנער שגדל בשכונת מצוקה, אם הוא יצליח לשבור את החומות ולהגיע לאיזה מוסד אקדמי והוא מוצא את עצמו שייך שמה, הוא כבר לא יפחד ללכת ללמוד, הוא ירגיש את זה דבר מאוד חיוני לעשות אפילו, בעוד שאם הוא היה גר בשכונה הוא היה מאוד מפחד ללכת ללמוד. אז זו רק דוגמה, אנחנו פוחדים מלא להשתייך למה שאנחנו כרגע מכירים כרגע והפתרון פה פשוט להשתייך למשהו חדש. לא זה לא כל כך פשוט, אבל הפיתרון הוא להשתייך למשהו חדש.


עכשיו לגבי מה ששאלת לגבי הייעוד: מה יקרה פה כשאנחנו נגישים תיירות שלנו? בשביל מה כל זה? מה ה bebefits? אם אתה שואל אותי, התשובה שלי הולכת דווקא למקומות שאתה אוהב לענות מהם והיא תשובה אנרגטית לחלוטין. אני אדם מאמין לא צריך אלוהים או מאוישות כזאת שמתייחסים אליו בשביל להגיד... אני אדם מאמין, אני חושב שיש לי ייעוד, יש מטרה לחיים שלנו פה. אנחנו באים לתקופה מסוימת, באים והולכים אנחנו באים לייצר איזו שהיא אנרגיה.


אני רגע אגיד את זה בצורה יותר ברורה: ברגע שאדם מגשים את הייעוד שלו, הוא תורם מנת האנרגיה שלו למערכת הכוללת, מערכת הכוללת אוקיי? הוא מחזיר, הוא מקדם, הוא נועד להחזיר, איזה מנת אנרגיה מסויימת. עכשיו שואלים אותי איך אני יודע את מה שאני אומר עכשיו? מאיפה אתה ממציא את זה? גם אני הרבה פעמים שאול: מאיפה אתה מה זה השטויות האלה? מאיפה אתה יודע שיש איזו מערכת אנרגיה כוללת?


התשובה שלי תמיד אחרת: אני לא יודע, אין לי מושג, אני מרגיש קוראים לתחושה הזאת אושר.

אושר זה המנגנון היחיד שהוא לכל בני האדם, הוא גלובאלי והוא, מתרחש אושר אמיתי, לא אושר מזה שזכית עכשיו במשהו, קיבלתי סוכריה, או קיבלתי אוטו חדש, זו שמחה של רגע. אושר אמיתי של מימוש, הוא תחושה שקוראת שאדם מחובר לייעוד שלו, מחובר למשהו שהיה צריך לקרות פה מבחינתו בעולם הזה. זה מדד בינלאומי לכל האנשים.


בוא ניקח את זה שנייה וניתן לזה פנים, ניתן לזה הסבר ולמה זה קורה? למה אתה פתאום נהיה מאושר כשאתה עושה V גדול על הייעוד שלך?


לפי מה שאני מבין, אדם חותם על מסלול חיים שלו. הוא בא לפה עם דרכון של עולם חיים. כשהוא יוצא מפה, כשהו נפטר הוא מזדכה על דרכון שלו. כל זמן שהוא חי את ה 70, 80, 90 שנה שלו, במקרה הטוב הוא נאמן לדרך חיים, למסע חיים שהוא קשור בייעוד שלו, למה שהוא אמור לעשות, לא רק ברמה המקצועית, ייעוד יכול להיות גם עם איזה בת זוג אני אהיה ואיזה הילדים וכמה ילדים יהיו לי ואיפה אני אגור? זה הכל מימושים של חתימה על מסלול חיים, אני קורא לזה ייעוד בהכללה. כאשר אתה עושה V על המקומות שאתה באמת נאמן למה שאת תכננת שיהיה, זאת אומרת, מישהו יושב ומתכנו איתך את המסלול חיים הזה. את עושה V, אתה מקבל אנרגיה. מאיפה האנרגיה הזו? מי מביא לי אותה בכלל?


האנרגיה הזו מתקבלת מהמקור? מאיפה המקור יותר לתת לי אנרגיה על משהו שאני עושה V? פה אנחנו הולכים למקום של הזכות ואימות. מה זה אומר? אתה מכיר את האמירות האלה שאנשים אומרים אני בעצם רק משחזר דברים שכבר נלמדו או שכבר ידוע עליהם? אני בחיים האלה לא ממציא משהו חדש אני רק נזכר בדברים שאני כבר יודע. אתה מכיר את האמירות האלה? שמעת אותם איפשהו?


אנחנו עושים V, אנחנו מאושרים, אנחנו מקבלים אנרגיה, יש לנו פרץ של תחושת התעללות כזו, בעקבות נאמנות לייעוד שלנו, אנחנו מקבלים אנרגיה על שחזור של מה שנמחק. מה זה המשהו שנמחק? עליו נדבר פעם אחרת, אבל זה קשור בבריאה ובדברים שקרו פה עוד לפני שהיינו פה בגוף. זו בעצם המשימה:להמשיך לשחזר דברים שנמחקו ולהגדיל את האנרגיה הזו, זאת אומרת, כדור הארץ הוא המעבדה הכי משוכללת בבריאה כיום של היכולת לקחת את כל היסודות: אוויר, מים, אש ואדמה ולעשות פה ניסוי שמפתח מאוד מאוד מאוד את הבריאה.


יש גם סיבה ללמה אנחנו צריכים כל כך לפתח את הביראה, אבל גם בזה נעסוק בפרק אחר, אבל אנחנו כל הזמן צריכים לשאול למה. למה אני צריך להיות מאושר? זה נקרא עולם הסיבות. למה אני צריך להיות נאמן לתסריט שלי? מה זה נותן לי? אוקיי אז יהיה לי אנרגיה. מה הסיבה שאני צריך עוד אנרגיה? למה בכלל אנחנו צריכים להיות באיזה מהלך של הגדלת אנרגיה? למה אנחנו צריכים להיות מאושרים?


אולי מישהו חתם על להיות אומלל? אולי חלק מהירות של מישהו זה להיות מנקה נעליים בהודו או בכל מקום אחר וזה מה שהוא צריך להיות? אולי הייעוד שלי זה להיות מתכנת, כהיום לשבת ולכתוב קוד ובכלל לא לראות אנשים? ומה שעובד אצלי זה הדבר הזה ופתרון של בעיות. גם זה חלק מייעוד. המדד להאם אני נאמן לייעוד שלי זה האם יש לי אנרגיה להתקדם בחיים, זאת אומרת אני יכול גם להיות אומלל וזהירות שלי.


יכול להיות שזונה חתמה על להיות זונה, וזה הייעוד שלה? אולי צריכה ללמוד מזה משהו? זאת אומרת הייעוד הוא משהו טריקי. כי, יכול להיות שהייעוד שלי הוא להיות משהו שנחשב בתודעה המקובלת היום שזה דבר אפל ,זה דבר אסור, זה ניצול, אז אני מציעה פה שעמת המידה שלנו לשיפוט של מה נכון או לא נכון במציאות שלנו היא לא תהיה רק מה שעושה לנו טוב או עושה לנו רע, אלא האם לאותו אדם יש אנרגיה, יש מימון אנרגטי, להמשיך את החיים שלו. יכול להיות שבן אדם יהיה עני מרוד, אבל הוא נאמן לתסריט החיים שלו? הוא עושה את יעודו? יכול להיות יניב?


מסכים איתך שזאת שאלה טובה. אנחנו נצטרך לדבר על המתודה של החיפוש. של חיפוש הייעוד, של חיפוש התשובה מהו ייעוד? אולי יש כוחות חיצוניים שיכולים לעזור לי? יכול להיות שיש כוחות חיצוניים שיכולים לעזור לי וצריכים לעזור לי. יכול להיות שיש אנשים שיש להם תשובות נוספות. אנשים זה כח החיצוני.


אז אתה שאלת אם בן אדם יכול להיות שממלא את ייעודו והוא אני מרוד, יכול להיות שהוא בכלל לא שמח, הוא לא מאושר. יכול להיות שהוא ממלא את ייעודו, יש לו איזו שהיא אנרגיה. המדד שאתה מדבר עליו הוא מדד של אנרגיה, ויש לו אנרגיה להמשיך, הוא סקרן הוא רעב, והוא ממשיך, אבל יכול להיות וגם לא מאושר. זה בטח סותר את התפיסה שלי על אושר. מבחינתי האושר הוא אישור זה לא סתם מאותו שורש. כשבן אדם מאושר הוא מקבל אישור על זה שהוא בכיוון הנכון למימוש עצמי או בכלל.


אנחנו במקום הזה מביאים שתי אסכולות שונות: אחת שאומרת, אני אומר בן אדם צריך להיות שמח, מאושר, להרגיש את זה כשהוא ממש את עצמו. ואתה אומר יכול שהוא בסבל, אבל הוא אמור לסבול, אם אני לוקח את זה לקיצון. אני לא יודע מה להגיד בדיוק, אני חושב שזו נקודה מעולה לחקור אותה.


איפה הדיון הזה שלנו מתחבר לייעוד? איפה זה מתחבר לזה שהאדם ירגיש או ידע או יהיה חלק מהרקם הכולל הזה, אוניברסלי, יממש את תפקידו?


אז אני מציע להתייחס לביטוי יעוד כאל פרקים בחיים. בפרק הזה, אני אמור להיות בנישה הזאת של החיים - אני אמור להיות ילד שגדל במקום מסוים ואני בתוך משפחה מסוימת ויש לי אחים ויש לי מערכת של חברים ואני אמור בשלב הזה ללמוד את הדברים האלה והאלה. ואחר כך כאני עובד לפרק אחר בבגרות יותר, אני לומד פרק חדש ואני אמור לפגוש את אהבתי הראשונה ואני אמור לחוות כל מיני דברים. תראה, אנתרופוסופיה מדברת על פרקים בחיים על כל 7 שנים או עד 9 שנים לא זוכר בדיוק. 7 שנים מאז אז יש פה עניינים של תהליכים. עכשיו מדובר על זה שבגיל 40 ומעלה אדם אמור להיות בשל להבין, זה בעידן שלנו, אני מקווה שאצל הילדים שלנו יהיה הרבה יותר מוקדם. שבגיל 13 ידעו כבר מה הם אמורים לעשות ויתקדמו יותר מהר, אבל בגילאים שלנו בני 40 + אמורים לדעת היטב, ולהיות מוברגים עד הסוף על מה הם אמורים לעשות עכשיו. מה השלב הבא של החיים שלהם. ולזהות את עצמם, להגיד מה הכוחות שלי:


אני יותר טוב בלדבר, אני יותר טוב בלנגן, אני יותר טוב לארגן, להיות מנהל, אני יותר טובה בלטפל באנשים, אני הכי טוב בלתכנת. זו הנאמנות שדיברנו עליה קודם: עד כמה אני נאמן לעצמי ואני שם לב מתי מסתיים פרק בחיים שלי ומתי מתחיל פרק חדש. לשאול את עצמי את השאלות האלה, להיות בדיון עם עצמי.


תגיד אתה נמצא בדיון עם עצמך? כי אני כל הזמן בדיונים עם עצמי, אני כל הזמן שואל את עצמי ועונה לעצמי. אני שואל את עצמי כל הזמן, ממש ברמה יומיומית, האם אני מממש את הייעוד שלי? האם יש עוד משהו שאני צריך ללמוד? האם יש משהו שאני מפחד ממנו? במודע או לא במודע. אבל בגלל שלא שאלתי את עצמי אפילו אז לא לא נחשפתי לפחד שלי. האם יש משהו שעוצר אותי? ואיך אני אראה את הדרך - את השלב הבא. אני שואל את השאלה הזאת כל יום.


ומה עצמך עונה לך?


עצמי עונה לי - בהגיענו…


עצמי עונה לי שבאופן מפתיע, דווקא אני מקבל את התשובות שלי מה חוץ, מהעולם החיצוני, אני לא כל כך מחפש אותם באופן אקטיבי או לא שואל את עצמי שאלה ברור ואז עונה אליה, אלא נותן לגורל, למיקרה, אולי לאנרגיה האוניברסלית, לתת לי תשובות.


זה כמובן משהו שנורא קשה להגיד אותו או למכור אותו לאנשים: חכה שתגיע לך תשובה אבל אני חושב שאדם מחובר לעצמו, מחובר לאנרגיה הזאת של התקדמות והתפתחות אישית, התשובות מגיעות אליו. ואיך הן מגיעות ואיך אפשר להסביר את זה למישהו שלא חווה את זה, אין לי תשובה טובה.


כשאתה שואל שאלה רבת משקל, שאתה באמת שלם עם השאלה ואתה משחרר את האחיזה, ואתה באמת רוצה לדעת, התשובה מגיעה איך שהוא. זאת אומרת האומץ לשאול שאלה כנה עמוקה, אוקיי אני עכשיו מתמסרת לשאלה ולאי הידיעה, אני לא יודע מה אמור לקרות עכשיו, אבל אני באמת רוצה לקבל איזו שהי תשובה שתעלה או מעצמי, מהעצמי הגבוה שלי, ואנחנו נדבר בפרקים הבאים שלנו גם על המערכים של האנרגיה שלנו בתוך הגוף ומחוץ לגוף, האם כשאני עולה ואני שואל שאלה, אני או מקבל תשובה ממני כלומר מהאני הגבוה שלי או מבחוץ כמו שאתה אומר, ולהיות הוויה, ב state of mind של אני באמת שואל, זה הרבה פעמים מביא תשובה, העניין הוא צריך לדעת גם להקשיב ושחוש הביקורת לא יהיה כזה שיסרס לך את התשובה כי אז אתה תקוע.

אני כל הזמן בתהליכים עם אנשים ואני שומע את הביקורת ההרסנית, הם כן בדיון עם עצמם, הם כן בדיאלוג, אבל הביקורת היא מסרסת וחותכת, כל רצון טוב של אדמה שרוצה להצמיח משהו חדש. מאוד קשה לשים אותה בצד, את הביקורת.


קטע מוזיקלי יניב אדרי על חליל צד, דני גולן גיטרה...


יש לי שאלה שאני רוצה לשאול אותך,

אתה פוגש אנשים ונמצא עם חברה צעירים בדיון על העתיד שלהם ועל האפשרויות, על תעסוקה, בתוך הדיון איתם, האם אתה מצליח לראות בעצמך את הייעוד שלהם או את השלב הבא בחיים שלהם?


עכשיו זה לא תמיד נורא ברור ואנשים, אני חייב להגיד, שאנשים כל כך סקרנים, לפעמים אומרים לי, אז אל תגיד לי כבר וזהו תגיד לי מה אני אמור לעשות. קח את "הקוף" הזה מהכתף שלי וטפל בו כבר במקומי. נכון תן תשובה. זה מדהים ואני מסיים סדנה או הרצאה ואנשים באים והם יושבים: טוב תיתן לי את התשובה כי אתה יודע מה.

מצד אחד זו סיטואציה מורכבת, זה מפתה, זה נעים אה? זה נעים ברמת האגו, אבל ברמת השליחות שלי זה לפעמים מפתה להגיד לבן אדם איזה שהיא תשובה. היו תקופות שאמרתי אני בחיים לא אגיד לבן נאדם כי אני מאמין בדרך, בדרך הגילוי, כמו שאני גיליתי בעצמי בדרך חתחתים, דרך מקריות, דרך גורל, אנא ערף, כל מיני דברים טובים ולא טובים, נעימים ולא נעימים. אני נאמן נורא לדרך, עכשיו אני אני חייב להגיד שהתשובה שלי כרגע אני אגיד לך מה אני חושב, אבל אני אגיד לך רק מה אני חושב. אני לא אגיד לך שם שם של מקצוע למשל, כמה ילדים יהיו לך, אני לא נביא ואני לא מגד עתידות. אני רק משתמש בכוח שלי הזה להגיד לך או לך שאני רואה יכולות מסוימות, אני רואה איכויות מסוימות שצריכות להתממש שבעולם הזה.


לא סתם קיבלת. לא מזמן הייתה לי שיחה עם מישהו כזה שהיה ממש הסקרן לדעת, אמרתי לו: תשמע, אני לא מכיר אותך, עכשיו שישבת בהרצאה שלי, ראיתי אותך, עכשיו אתה בא ויושב מולי אז אני רואה אותך.

אגיד לך שאני רואה יכולת ורבלית מופלאה, יכולת של תקשורת בין אישית, מבט העין שלך, אתה פיתחת את היכולות האלה לא סתם. זה לא סתם. זה לא סתם שאתה יודע לדבר עם אנשים,זה לא סתם שאתה סקרן. זה לא סתם שאתה בן אדם עם עצמה, עם הילה מסויימת עם אנרגי מסיימת, לא סתם. באת לפה בשביל משהו. כנראה שבן אדם כמוך, עם התכונות שכרגע ציינתי, יש לו איזו שהו צורך, או השפעה על אנשים אחרים כי סיגלת לעצמך כלים המשמשים להשפעה, היכולת לדבר, היכולת לקלוט אנשים. אתה צריך להיות במרחב משפיע על חיים של אנשים אחרים.


מישהו אחר יבוא, יכולות התקשורת שלו הן שונות, הן אחרות, אבל יש לו יכולות חשיבתיות מסוימות, יכולת לנתח נתונים יכולת, לקלוט נתונים, יכול להיות שהייעוד שלך הוא עיסוק במחקר ובמדע. זה משהו שאני כן מוכן להגיד לבן אדם אם הוא מתלבט כרגע. האדם הזה שיש לו יכולות מדעיות והוא מתלבט אם ללמוד עכשיו משהו מדעי ביוטכנולוגי, או ללכת ללמוד פסיכולוגיה או סוציולוגיה, היכולות שלך הולכות לעולם המחקר זה העולם שלך. זה מה שימלא אותך כי זה מה שאתה יודע, זה מה שאתה אוהב. אבל זה לא תמיד נורא קל לתת את הייעוץ הזה. ואני גם לא לוקח את זה על עצמי את זה הרבה פעמים, אני חושב שיש משהו די מדהים, בדרך הזאת. אני כמו שאני פסקן הרבה פעמים על דברים, אני גם סקרן לגלות עוד דרכים, אני אוהב אנשים סקרנים לגבי התפתחות.


כל הפודקאסט הזה שלנו על התפתחותו הוא בשביל לגלות את הדברים שאנחנו עוד לא יודעים, לא בשביל לסכם את מה שאנחנו יודעים למאזינים שלנו. אבל גם בשביל לגלות עוד רובד של דיון, של מחקר. זאת אומרת שהדיון הזה על ייעוד או הדיון הזה על התפתחות ועל אנרגיה של אדם מתפתח מתחבר לגמרי גם למקום הזה של להיות באיזו שהיא בקרה עצמית, לא לשחרר לגמרי, להיות בקרה עצמית אבל גם בקרה עצמית מקבלת. כזאת שהיא לא עושה הנחות לעצמי, אבל גם לא מבטלת את עצמי, היא לא מבקרת מה שקוראים ביקורת הורסת, אלא היא באמת יכולה לראות.


בן אדם לא יכול להתפתח בעצמו לבד הוא צריך מישהו צריך לראות איזו שהיא מראה. והרבה פעמים שאין שואלים אותי איך אתה עושה את מה שאתה עושה? אז אני אומר שיש לי רק תפקיד אחד אני צריך להקשיב טוב. אני צריך להבריק את המראה שאני. ככל שהמראה יותר מבקירה או נקייה, (רק שלא נסנוור...), אבל ככל שהיא יותר נקייה הבן אדם יכול לראות את עצמו יותר בקלות זה הכל, וכן זה התפקיד שלי כאדם להבריק את המראה ככה שבן אדם מולי יוכל לראות את עצמו בדיוק כמו שהוא מבלי לשנות את התמונה. אני קורא לזה גם להיות מרחב מאפשר.


מה שמזמין אנשים לדיון על ההתפתחות שלהם זה שאדם אומר לעצמו אני תקוע. כשאני תקוע, כשכואב לי, כשאין כסף, כשאני עייף, כשאני בדיכאון, אז יש לי רצון רגע לעצור את האוטומט שלי ולהיות פתוח לדיון על ההתפתחות שלי. עכשיו לא תמיד זה במודע, אנשים באים עם הקושי שלהם, מניחים לך אותו ואז אני, כיועץ עסקי, לובש חליפה של סוכן סמוי, נכנס להם מאחורי הקלעים, ואומר, רגע, עזוב שנייה את העבודה, זה הסימפטום של המחלה, זה לא השורש. השורש של המחלה זה: אני לא קשוב למשהו פנימי.


בן אדם שחש תקוע, הרי זה מילא בן אדם, שהרגיש שמשהו לא בסדר. הוא מרגיש תקיעות, לכן אני הרבה פעמים אומר, אם מישהו מרגיש תקוע זה מאוד משמח אותי. לא בגלל שהוא כרגע מבולבל ולא יודע מה קורה איתו, מרגיש אבוד, אלא שיש שם איזו אנרגיה, תקיעות זו אנרגיה שרוצה להתפרש אחרת ולצאת החוצה לעולם הזה.


תקיעות זה מצויין.

כשאני אומר שלאנשים יש אנרגיה סקרנית, אני מתכוון לאנשים שהם יכולים גם להגיע למצבי תקיעות. מי שלא סקרון, לא יגיע למצב של תקיעות, לא ידע את זה. אני מאוד אוהב אנשים תקועים, מאוד אוהב, לא בגלל שזה משמח אותי, אלא כי יש משהו בחילוץ הזה שהולך עם הבן אדם, הולך עם המוטיבציה שלו, ואני שמה בשביל לספק את המקום הזה. כמובן שבמקום הזה נדרשת, כמו שאמרת, הקשבה, וביטול עצמי. ככל שהביטול העצמי יותר גבוה, ככה יש מקום יותר לאמת לצאת החוצה ולקבל מקום. אדם יודע את עצמו, הוא נולד עם זה.


יש מקרים שאתה פוגש אנשים שהם לכאורה תקועים, הם מספרים לעצמם סיפור שהם תקועים, אבל הם לא?

אני פוגש אנשים שהם ב Full של עשייה, ואני רואה את העשייה הזו והם מספרים לעצמם סיפור שלהם לא - זה מדהים אותי. אנחנו סיגלנו לעצמנו ביקורת שאומרת: למרות שאני עושה אני לא מספיק טוב. למרות שאני מגשים ומגיע להישגים, זה אף פעם לא מספיק טוב. אני רוצה להגיד לך שזה אחד הדברים ההרסניים שאני פוגש אנשים שהם כן זזים, אבל הם כל הזמן מבטלים את זה. כל פעם שיש הישג, אצל אחד אנשים שאני מלווה אותם, אחד עסקים שאני מלווה, יש הישג אמיתי, יש עכשיו גונג של V ענק על ההצלחה שלך. בוא נשהה בתוך המרחב של ההצלחה ולא נרוץ הלאה לדבר הבא לפני שאימתנו עם עצמנו שיש פה הצלחה. ואם אין פה הצלחה אז בוא נדון עליה, אבל אם יש, נטפח לעצמנו על השכם ונגיד בוא הנה כל הכבוד, עשיתי משהו, התגברתי על המכשול - שאפו!


אתה מכיר את המצבים האלה שאתה נמצא בחופש, שבועיים או אפילו שבוע ואתה מת לחזור כבר? משעמם לך. יש בך מתח אינטלקטואלי, מבעבע בך רצון לחזור לשגרה כדי להמשיך את המרוץ שלך?

אני רוצה לשים פה משהו שאנחנו עוד נפתח אותו, אבל הוא קשור להקפאה - הקפאה של הבריאה. הפחד לעצור את עצמי, שאני לא אהיה בחיכוך, כמו שהגדרת קודם, כלומר, אני לא אהיה בהתפתחות, הוא קשור בפחד מוות, פחד לא להיות. אם אני לא בעשייה, אם אני לא רץ לתוצרים, או אם אני לא בחשיבה, אם אני לא מגשים, מהמילה גשם, להוציא אל הפועל, לבטא את זה באדמה, אז אני לא קיים. זה גם לא נחשב. יש כל מיני רמות של עשייה, בגדול אם אני לא, נמצא בעשייה, אני בקיפאון, אני בעצם נותן לגיטימציה, לאנרגיה, ניקרא לה אנרגיה אפלה, כרגע, להקפיא אותי. וזה החשש הגדול של הבריאה, שאנחנו נקפא על המקום ונספיק להתפתח.


אני מסמן פה עוד נקודה, נגענו בה קודם. אני חושב שיהיה טוב לפתח אותה, זה לא דווקא אנשים שנמצאים בנקודת שבר, או בנקודת תקיעות, הם אנשים שיעשו את הקפיצה ההתפתחותית הבאה שלהם. מה יש בתקיעות שמאפשר את ההתפתחות הזו לצעד הבא. את המוכנות הזו להשיל מעלי משהו ולשים עלי משהו חדש. ואיך אפשר להכניס את זה לשגרת יומנו, בהקשר הזה, אי אפשר לעצור באמת. אדם צריך כל הזמן בעבודה, בשאלה ב Presses, בהתבוננות פנימית, כל הזמן. לדעתי אין דבר כזה מנוחה, לא צריכה להיות מנוחה. צריך להיות רק שמירה על בריאות המכונה, זאת אומרת שהמכונה הזו תהיה Propeto Mobile, כלומר, מכונה שלא מפסיקה לעבוד מעולם והיא ניזונה מהאנרגיה של עצמה. היא לא צריכה מקור אנרגיה חיצוני - משהו שיגרום לנו לנוע, מישהו שידחוף אותנו, אלא שאני אהיה מכונה, שמכורח ההבנה שלה, מכורך החשיבה, מכורך התובנות שלה, מתקדמת לפעולה הבאה. פעולה מביאה תוצאה, תוצאה מביאה חשיבה, חשיבה מביאה החלטה, החלטה מביאה פעולה והכן האלה…


כשאדם נמצא על הגלגל הזה, הוא צריך הלבין שהוא על הגלגל. זה לא רק להיות על הגלגל ולהבין אני עליו, לפעמים אני אהיה בשלבים שהם יותר מעשיים - הם מייצרים תוצרים מעשיים יותר (יסוד האדמה) ותקופות שבהן אני אהיה יותר עם בתובנות שלי (יסוד האוויר), אחדד את היכולות שלי להבין מה קורה, אתקן את עצמי ואז אצא עוד פעם לפעולה. ככל שאדם מודע למקומו על הגלגל, קודם כל לזה שהוא על הגלגל ואח"כ לאיפה הוא נמצא על הגלגל, ככה הגלגלה זה מתגלגל בצורה יותר זורמת, יותר ברורה, ולפחות על עצמי, אני יודע שברגע שהבנתי שיש גלגל ושאני פעם אחת בצד הזה שלו, ופעם אחרת בצד השני שלו והכל בסדר, אני נהייתי אדם מאושר.


נירגעת?

יחסית.

אני מאוד מוטרד מזה שאת רגוע מידי…

אז אני מוטרד רגוע.

זה המודל שאני כרגע רואה.


אכניס עוד מילה שנקראת חיכוך, כדי להתקדם חייבים להיות בחיכוך עם משהו, כמו שהגלגלים שלי ברכב מתחככים עם הכביש, וככה הרכב זז, כך האדם, צריך להתחכך במשהו, צריך לעבור אירועים מסוימים, צריך להרגיש לא בנוח בשביל להתקדם.


עד כאן המעלית

נשמח לתגובות, תובנות ואפילו ירידות, באתר האינטרנט, חפשו בגוגל מעלית עם יניד אדרי ודני גולן.



212 צפיות0 תגובות
 

בכל פעם שנעלה פרק תקבל/י אותו ישירות למייל:

  • Facebook
  • YouTube